סיפורה של אלי על העליה למצדה

ממרגלות ה"מצדה" נראה כאילו הקושי  הוא  בלתי עביר .

כל צעד בדרך למעלה צרח "בשביל מה הייתי  צריכה את זה ?"

היו דקות שבהם איים הלב  להתפקע (50 כאלה ?)

ונדמה שפעימות הדופק התחרו בינן לבין עצמן מי מהן חזקה יותר , מהירה יותר ואולי אפילו מי מהן

זו שתכריע…

ולמרות כל זאת ,  ועם הצעד  החותם את הטיפוס , פשטה בי תחושת ה- "עשיתי זאת" ,

שרוממה אותי לרקיע השביעי (שנכון לאתמול , נדמה כאילו הוא שוכן על פסגת הר מצדה) ,

להרגשה של  סיפוק אדיר  , להכרה  שדווקא לגבולות אין גבול ושתמיד ניתן למתוח את הקצוות עוד

קצת…

אז הנה, אחרי שהסדרתי את הנשימה הצלחתי גם להוציא את המילים , שמנסות לתאר כמה נהדר

ונפלא היה אתמול.

רוצה עוד.